יוגה מול בודהיזם - סוגי מדיטציה ומטרות

אם יצא לכם לשבת על מזרן היוגה או על כרית המדיטציה בתקופה האחרונה בשיעור, סדנא או ריטריט, סביר להניח שפגשתם הנחיות מוכרות המבקשות מכם פשוט להיות ברגע, להתבונן בשקט פנימי, או להתחבר פנימה לעצמי האמיתי שלכם. המילים הללו מעניקות לנו אי של רגיעה בתוך המרוץ היומיומי, והן הפכו לחלק בלתי נפרד מהשיח המודרני העוסק בתודעה.

אולם, כאשר צוללים אל המקורות הטקסטואליים העתיקים של הודו הקלאסית, נחשפת תמונה שונה לחלוטין. המושגים הללו, שנשמעים לנו כיום כחלק ממשנה הרמונית ואחידה, נולדו למעשה מתוך פולמוס פילוסופי חריף, סוער ומלא השראה, שניהלו ביניהם העולם הברהמני-אורתודוקסי או פשוט הינדואיזם, והעולם הבודהיסטי לאורך מאות שנים. הבנת ההבדלים הדקים שבויכוח המקורי מעניקה לתרגול העכשווי עומק פילוסופי ותרבותי חדש לגמרי כי היא יכולה למקד אותנו ולעזור לנו להבין מהי יוגה? ומהי הטכניקה מהדיטטיבית שהיא מציעה לעומת מסורות אחרות.

השקטת התודעה/ ריסון המחשבות

אחת החוויות המרכזיות בתרגול המדיטטיבי היא הניסיון להשקיט את זרם המחשבות. אולם, מה אנו אמורים למצוא שם, כאשר התנודות המנטליות שוככות? כאן נפתחת אחת המחלוקות המרתקות ביותר שפיצלו את ההגות ההודית.

כאשר אנו בוחנים את היוגה בהקשרה הקלאסי, כפי שהיא מנוסחת במשנה הדואליסטית של פטנג'לי הנשענת על פילוסופיית הסאנקיה [Sāṅkhya], מטרת השקטת תנודות התודעה היא לחשוף משהו אחר שלפי היוגה תמיד נמצא שם, קבוע ובלתי משתנה – הפורושה [Puruṣa], המודעות הטהורה. בחיבור המכונן סאנקיה קאריקה [Sāṅkhyākārikā], בפסוק 19, מבהיר אישוואראקרישנה כי אותו גרעין פנימי ניצב תמיד בעמדה קבועה ומנותקת של צפייה:

tasmācca viparyāsātsiddhaṃ puruṣasya sākṣitvam |

kaivalyaṃ mādhyasthyaṃ draṣṭṛtvam akartṛbhāvaśca ||

"ומתוך אותו היפוך, מוכח כי הפורושה הוא העד הצופה, הוא הבידוד המוחלט, הוא ניצב המרכז [ניטראלי], הוא הראייה, והוא אינו הפועל."

גם פטנג'לי, ביוגה סוטרה [Yogasūtra], ממש בתחילת היצירה ב-1.3, מסביר שברגע שהתנודות המנטליות מושקטות: tadā draṣṭuḥ svarūpe 'vasthānam – "אז הרואה מתבסס בטבעו שלו." הרואה הוא אותו עד, מודעות טהורה, חסרת פגמים, שרואה הכל אך בלתי ניתנת לראיה. המטרה באסכולה קלאסית זו היא השתקפות המצע היציב, הפנימי והנצחי הזה, המנותק מן העולם החומרי המשתנה בבודהי הנקייה מתנודות [החלק המבחין של התודעה].

מנגד, הבודהיזם המוקדם מציע עמדה הפוכה בהקשר זה, המבוססת על דוקטרינת האנ-אטמן [Anattā בפאלי, או Anātman בסנסקריט] – היעדר עצמי קבוע. בחיבור העתיק אנאטהלקאנהסוטה [Anattalakkhaṇa Sutta], הדרשה על תכונת היעדר העצמי, הבודהה מזמין את המתרגל לפרק את החוויה האנושית לחמשת מרכיביה, המצרפים [Khandhas], ולגלות שאין באף אחד מהם שום גרעין קבוע, יציב או בלתי משתנה, המקביל לאטמן או לפורושה של המסורות הברהמניות. לפי הגישה הבודהיסטית, התפיסה השגויה של עצמי יציב היא עצמה מקור הסבל [Dukkha], וההכרה האינטלקטואלית והחווייתית בכך שהקיום הוא זרם משתנה של תופעות ארעיות היא המפתח הבלתי נמנע לשחרור.

להיות ברגע – מהי קשיבות [סאטי] במקורה?

הקריאה להיות מרוכזים בכאן ועכשיו היא אולי ההנחיה המזוהה ביותר עם מדיטציה כיום. בשיח המודרני, המונח המרכזי סאטי [Sati] בפאלי, או סמריטי [Smṛti] בסנסקריט, מתורגם לרוב כמודעות קשובה וחסרת שיפוטיות למה שישנו. אולם בקנון הבודהיסטי המוקדם, המשמעות הפילולוגית של המילה היא היזכרות או החזקה בזיכרון.

בטקסט המכונן סאטיפטהאנה סוטה [Satipaṭṭhāna Sutta], הבודהה מבהיר כי המטרה של הנוכחות הזו אינה מנוחה פסיבית ברגע, אלא הפעלת כלי חקירה אנליטי. המתרגל נדרש לזכור להתבונן בגוף, בתחושות ובתודעה כדי לחשוף את אופיים האמיתי: ארעיותם [anicca], היעדר הסיפוק שבהם [dukkha], והיותם נטולי עצמי [anattā].

במסורת היוגה הקלאסית, המיקוד ברגע הנוכחי משמש למטרה מנוגדת לחלוטין. הוא מתבטא כדהראנה [Dhāraṇā] – ריכוז, או ליתר דיוק, החזקה אפילו כוחנית ורציפה של התודעה על אובייקט יחיד. המטרה כאן היא לעצור את זרם המחשבות באופן מלא ולא כמו בטכניקת המוזכרת אצל הבודהה. פטנג'לי שואף להביא את המתרגל להשקטת תנודות התודעה כדי להכיר בהיותו המתבונן.

היוגה נגד הקשניקה-ואדה [תורת הרגעיות]

הההבדלים הללו אינם הבניה תיאורטית מאוחרת או ניתוח אנכרוניסטי של המחקר המודרני. הוגי הדעות בעת העתיקה ניהלו על כך ויכוח חזיתי, מודע וסוער. בחזית הדיון עמדו האסכולות הבודהיסטות של זרם האבידהרמה והמהאיאנה, אשר פיתחו והקצינו את דוקטרינת הקשניקה-ואדה [Kṣaṇikavāda] – תורת הרגעיות הרדיקלית.

 לפי גישה זו, שהגיעה לניסוחה המובהק באסכולת הסאוטראנטיקה [Sautrāntika – אלו המסתמכים על הסוטרות כסמכות עליונה], המציאות אינה מורכבת מעצמים קבועים המשתנים לאורך זמן, אלא מרגעים בודדים וקצרצרים [kṣaṇas] המגיעים לכדי קיום ונכחדים מיד במהירות עצומה. הוגי הסאוטראנטיקה יצאו כנגד זרמים בודהיסטים מתונים יותר שטענו לקיומם של אלמנטים בעלי המשכיות בזמן, וראו את עצמם כמי שמסתמכים אך ורק על הדרשות המקוריות והישירות של גאוטמה הבודהה.  עמדה זו השפיעה עמוקות על אסכולת היוגאצ'ארה [Yogācāra, שפירושה המילולי הוא "מתרגלי המדיטציה", המוכרת גם כאסכולת ה"תודעה בלבד" או Vijñānavāda], שאימצה את תפיסת הרגעיות הזו כבסיס לניתוח התודעה.

אין אגם שיש עליו גלים; יש רק רצף מהיר של טיפות נפרדות המייצרות אשליה של אגם. התודעה, לפי חסידי תורת הרגעיות, היא זרם של רגעי הכרה נפרדים לחלוטין, שכל אחד מהם מושמד כליל כדי לפנות מקום לרגע הבא. אפילו אסכולת הסרוואסטיוואדה [Sarvāstivāda ] שפירוש שמה הוא "הטענה שהכל קיים", משום שהם טענו שרכיבי המציאות קיימים תמיד כפוטנציאל, הסכימה כי הביטוי הממשי והחווייתי של התופעות מתרחש ברגעיות חולפת ומשתנה.

תפיסה זו התנגשה באופן עמוק ויסודי עם ההשקפות של זרמי הפילוסופיה הברהמנית. הוגי היוגה – לצד הוגים ודנטים והוגים ממסורת הניאיה [Nyāya] – שללו לחלוטין את רעיון הרגעיות הרדיקלית. תפיסה זו התנגשה באופן עמוק ויסודי עם ההשקפות של זרמי הפילוסופיה הברהמנית. הוגי היוגה שללו לחלוטין את רעיון הרגעיות הרדיקלית. מבחינתם, שלילת גרעין המודעות הקבוע, אטמן או פורושה, מותירה את החוויה האנושית כזרם מפורק של רסיסי אירועים, ללא סוכן עקבי שיכול לזכור, ללמוד או לחוות את הבשלתו של תהליך הקרמה.

התנגדות זו לא נבעה מבהלה פתאומית אל מול פיתוח רעיוני חדש, אלא ייצגה את ליבת מחלוקת היסוד שעיצבה את המחשבה ההודית כולה. בתקופה זו, המושגים המודרניים "הינדואיזם" או "בודהיזם" כדתות ממסדיות וסגורות עדיין לא היו קיימים. המרחב התרבותי היה זירה פתוחה שבה הוגי דעות נעו בין חצרות מלוכה ומנזרים, ניהלו פולמוסים וניסו לשכנע זה את זה בצדקת דרכם. קו השסע המרכזי שפיצל את העולם הזה התבסס על תנאי היסוד של הזרמים הברהמניים: ההנחה כי חייב להתקיים מקור רציף וקבוע של מודעות – משהו שכל הזמן מודע, והוא זה שחווה את שינויי העולם, זוכר אותם וצובר את פירות הקרמה. מול תשתית זו, שלילת העצמי והרגעיות הרדיקלית של הבודהיסטים פגשה בהתנגדות נחרצת וצפויה מראש.

מי שמוביל את המתקפה החזיתית והמנומקת הזו בתוך מסורת היוגה הוא ויאסה [Vyāsa], הפרשן המוביל של היוגה סוטרה, בחיבורו המונומנטלי ויאסה-בהאשיה [Vyāsabhāṣya]. בדיוניו בפרק הרביעי [סוטרות 12–15], ויאסה תוקף ישירות את עמדת הרגעיות הבודהיסטית ומצביע על הכשל הלוגי שבה. הוא מציב את תופעת הזיכרון וההכרה המאחדת כהוכחה חותכת נגד הפירוק הרגעית:

כיצד ייתכן שרגע הכרה אחד, שנכחד לחלוטין, יחווה דבר מה, ורגע הכרה אחר לגמרי הוא זה שיזכור אותו? ויאסה טוען כי חוויית הזהות האישית וההכרה המאחדת – המיוצגת במחשבה "אני רואה כעת את מה שראיתי בעבר" – מוכיחה שישנו מצע תודעתי קבוע המקשר בין האירועים, ולא רצף מפורק של רגעים נפרדים שאינם קשורים זה לזה.

עבור ויאסה ופטנג'לי, התודעה [citta] היא תשתית יציבה שעוברת שינויי מצב [pariṇāma] – בדומה לזהב המשנה צורתו מטבעת לצמיד אך שומר על מהותו החומרית.

הבודהיסטים של אסכולת היוגאצ'ארה, שביקשו להסביר את רצף הזיכרון והקרמה מבלי להניח קיומו של עצמי קבוע, פיתחו בתגובה את המושג אלייה-ויג'נאנה [Ālayavijñāna] – תודעת המחסן. זהו זרם תת-הכרתי דינמי של זרעים אנרגטיים [bījas] המשתנים ללא הרף ומולידים את רגע ההכרה הבא, פתרון המאפשר המשכיות ללא קביעות.

כיצד היעד שלכם משנה את הפרקטיקה?

קל ליפול למחשבה שהוויכוחים בין פטנג'לי לבין הפילוסופים הבודהיסטים של אסכולת היוגאצ'ארה הם דיון תיאורטי בלבד, אך בפועל, יעד השחרור של כל מסורת מכתיב באופן מוחלט את סוג התרגול שלה. אילו היו כל הדרכים מובילות לאותו מקום בדיוק, לא היה שום צורך בשוני המעשי העמוק שביניהן. הדבר מתבטא בבירור כאשר משווים בין תרגול הקשיבות הבודהיסטי [סאטי] לבין הריכוז של עולם היוגה [דהראנה]. אם אתם יושבים על כרית המדיטציה ומתרגלים קשיבות בודהיסטית, המטרה שלכם היא לפתח מבט חד שיבחין בטבעם המשתנה והחולף של הדברים [אניצ'ה]. כאן, התודעה מתפקדת כמעבדה שזזה יחד עם זרם החושים והמחשבות ומפרקת אותו.

אולם, אם תתרגלו התבוננות כזו, לעולם לא תגיעו לריכוז הממוקד שדורש פטנג'לי ביוגה סוטרה. פטנג'לי לא רוצה שתתבוננו בזרם המשתנה, אלא דורש מכם לנעול את התודעה על אובייקט יחיד, להשבית לחלוטין את התנודות שלה והוא גם נותן רשימה של אפשרויות למיקוד [על כך אכתוב במאמר אחר]. שתי הטכניקות הללו פועלות בכיוונים הפוכים לחלוטין: האחת מפרקת את התפיסה שיש עצמי יציב קבוע ואור של מודעות באמצעות צפייה בהשתנות המתמדת, והשנייה מנסה לעצור את המחשבות על ידי מיקוד במחשבה אחת בלבד, כדי לשקף את הצופה הנצחי והקבוע.

הקשר ההדוק הזה בין היעד הסופי לבין שיטת התרגול המעשית מתחדד עוד יותר כאשר אנו פונים למסורות הוודנטה השונות, שם מטרות רוחניות שונות מולידות סוגי מדיטציה שונים לחלוטין. במסורת האדווייטה ודנטה, השואפת לאי-דואליות, היעד הוא להבין ולהרגיש שהגרעין הפנימי של האדם [האטמן] והאלוהות המוחלטת והמופשטת [הברהמן] הם ישות אחת בלבד. המדיטציה בהקשר זה היא חקירה פילוסופית פנימית והתבוננות ישירה באחדות הזו. לעומת זאת, במסורות ודנטיות המאמינות באל אישי, כמו זו של רמאנוג'ה, היעד אינו היטמעות מוחלטת באלוהות מופשטת, אלא הגעה לחסד ואיחוד של אהבה ודבקות [בהקטי] עם אל בעל אישיות ודמות. בהתאם לכך, המדיטציה כאן משתנה לחלוטין והופכת לתרגול של הדמיית דמותו של האל, שינון שמו וטיפוח רגשות עמוקים של כניעה וקרבה אליו. בסופו של דבר, פיתוח מערכת יחסים של אהבה ודבקות עם אל אישי דורש ארגז כלים מנטלי שונה לחלוטין מאשר החקירה השכלית המבקשת לגלות שהעצמי הוא המציאות חסרת התכונות, מה שמוכיח שהטכניקה המדיטטיבית לעולם אינה מנותקת מהתפיסה שמניעה אותה.

לסיכום, עולם המחשבה ההודית הוא זירה אינטלקטואלית ותיאורטית, שבה לכל מונח, לכל הנחיית מדיטציה ולכל יעד יש היסטוריה עשירה, המעצבת באופן פיזי ומנטלי את מה שקורה בתוכנו כשאנחנו עוצמים עיניים. כשמנקים את הערבוב שנוצר בין התפיסות לאורך השנים ובעיקר התקופה של המאה ה20 והמאה ה-21 ומבינים את הדקויות הללו, אנחנו יכולים לגשת אל הידע הטקסטואלי כפי שהוא, בלי העמדות שלנו שהן תולדה של התפיסות התרבותיות שלנו. כך הם הופכים ולהוראות שיטתיות, המאפשרות לנו לבחור באופן מודע ומבוסס לאן אנו רוצים להגיע בתרגול המדיטציה שלנו.

רוצים להעמיק מעבר למאמר? הלימוד המחקרי של פילוסופיית היוגה והטקסטים המקוריים דורש העמקה מונחית ומסודרת. זמינים עבורכם מספר מסלולי לימוד.

[ 🔗 לצפייה במסלולי הלימוד וההעמקה ]