עוד לפני שיוגה הפכה לשיטה מסודרת היא הייתה תנועה של אנשים שחיפשו תשובה לשאלה מעשית וקיומית: איך אפשר להשתחרר מהסבל ומחוסר היציבות שמלווים את החיים האנושיים? כדי להבין מאיפה היוגה צמחה, צריך להכיר את השקפת העולם של התנועה הזו [שהייתה מורכבת מכמה זרמים] ואת מושגי היסוד שבה היא השתמשה כדי לתאר את המציאות. במסורות אלו, החיים נתפסו כמעגל אינסופי של לידות ומוות (סמסרה), שבו הפעולות של האדם (הקרמה) מותירות משקעים בתודעה, מעצבות את הגורל וממשיכות לכבול אותו לסבל ולבורות. כדי לקטוע את המעגל הזה...

כבר לפני אלפי שנים זיהו החכמים בהודו הקדומה שקיומו של האדם מנוהל על ידי מנגנון הישרדותי אוטומטי: רדיפה בלתי פוסקת אחר מה שנעים ומענג (השתוקקות), וניסיון מתמיד להדוף או לברוח ממה שאינו נעים, כואב או מאיים (דחייה). אלא שהיוגיים הקדומים הבינו שהתגובות האוטומטיות הללו לא נעלמות אלא נותרות מוטבעות בתודעה שלנו; כל תנועה כזו של התודעה מותירה משקע פסיכולוגי ותפיסתי עמוק, הטבעה שמשחזרת את עצמה, הרגל המכונה סמסקארה. ככל שאנחנו מגיבים לפי אותה נטייה היא מעמיקה, וכך המחשבות והתגובות הבאות שלנו יזרמו...

רובנו רגילים לחשוב על הגוף ביוגה דרך שפה של שרירים, יציבה ונשימה. אנחנו מדברות על מערכת העצבים, על ויסות סטרס, על רצפת האגן או על הפעלת שרירי הליבה. אבל עבור היוגים של הודו הקדם־מודרנית, הגוף היה משהו אחר לגמרי. הוא לא נתפס רק כאובייקט ביולוגי, אלא כמפה חיה של כוחות, רוחות, ערוצים, מוקדי תודעה ונוזלי חיים. הגוף היה מיקרוקוסמוס – עולם שלם שבתוכו זורמים נהרות, בוערות שמשות פנימיות ונעים כוחות שמעצבים את התודעה עצמה. הפער הזה חשוב, משום שהוא מזכיר לנו שהמושגים שאנחנו משתמשים בהם היום – צ'אקרות,...