מהי הסמסרה? למה הכל סבל? יוגה/ ודנטה/ סאמקיה ובודהיזם

כבר לפני אלפי שנים זיהו החכמים בהודו הקדומה שקיומו של האדם מנוהל על ידי מנגנון הישרדותי אוטומטי: רדיפה בלתי פוסקת אחר מה שנעים ומענג (השתוקקות), וניסיון מתמיד להדוף או לברוח ממה שאינו נעים, כואב או מאיים (דחייה). אלא שהיוגיים הקדומים הבינו שהתגובות האוטומטיות הללו לא נעלמות אלא נותרות מוטבעות בתודעה שלנו; כל תנועה כזו של התודעה מותירה משקע פסיכולוגי ותפיסתי עמוק, הטבעה שמשחזרת את עצמה, הרגל המכונה סמסקארה. ככל שאנחנו מגיבים לפי אותה נטייה היא מעמיקה, וכך המחשבות והתגובות הבאות שלנו יזרמו אוטומטית על פיה, ויגרמו לנו לשחזר את אותן פעולות שוב ושוב. במחשבה ההודית, לולאת ההרגלים הזו היא-היא המנגנון שמניע את הקרמה ואת הסמסרה — מעגל הכבילה והלידה מחדש, שחוויית היסוד שלו היא דוקהה: סבל, אי-נחת וארעיות מובנית [על כל המושגים האלה ניתן לקרוא בהרחבה במאמר מהי יוגה במקור? מי היו היוגים הראשונים?].

מדוע קשה כל כך לפרוץ את המעגל הזה? האסכולות הפילוסופיות של הודו מסבירות שהמנוע של הגלגל כולו הוא אוידיה — אי ידיעה. לא מדובר בחוסר השכלה, אלא בעיוות קוגניטיבי עמוק, טעות תפיסתית שגורמת לנו לבלבל בין הקטגוריות היסודיות של הקיום: להיאחז בחולף ובארעי כאילו הוא נצחי, ולצפות שדברים זמניים יעניקו לנו אושר קבוע. כדי לקטוע את זרם הקרמה ולצאת מהסמסרה הבינו חכמי הודו כי אין די בטקסים חיצוניים או בשינוי נסיבות החיים; יש צורך במהפך תפיסתי שיענה על השאלה: מי אנחנו באמת מעבר ללולאת ההרגלים?

העצמי [Ātman / Puruṣa] ומה שאינו העצמי [Anātman / Prakṛti]

היוגים הראשונים ניסו להבין מי הם באמת ולהפסיק כל היווצרות של קרמה נוספת. כאן התפתח הדיון החשוב ביותר על העצמי ועל מה שאינו העצמי, דיון שחילק את האסכולות השונות [ראו את המאמר על המדיטציות השונות ביוגה ובבודהיזם בהקשר זה]:

גישת האופנישדות - ודנטה

האופנישדות הן קובץ של טקסטים הגותיים ופילוסופיים עתיקים, המהווים את החלק המאוחר של הספרות הוודית ומתמקדים בחקירה פנימית, מטאפיזית ורוחנית. טקסטים אלו טענו שהאדם סובל משום שהוא מזהה את עצמו עם הדברים הלא נכונים: עם הגוף שלו, עם הרגשות שלו או עם המחשבות שלו. כל אלו שייכים לעולם המשתנה, ולכן הם אינם העצמי האמיתי. בקאטה אופנישד [Kaṭha Upaniṣad 1.3.3] מופיע הדימוי המפורסם של המרכבה שמסביר את המבנה הזה:

דע שהעצמי הוא אדון המרכבה, הגוף הוא המרכבה, הבודהי היא הרכב, והתודעה היא המושכות.

 ātmānaṃ rathinaṃ viddhi śarīraṃ ratham eva tu | buddhiṃ tu sārathiṃ viddhi manaḥ pragraham eva ca ||

במילים פשוטות, הדימוי הזה משווה את חיי האדם למרכבה דוהרת:

הגוף שלנו הוא המרכבה, והחושים שלנו הם הסוסים שמושכים אותה ורצים באופן אוטומטי אחרי פיתויים והנאות מבחוץ. המחשבות והרגשות הם המושכות שמחברות בין הסוסים לנהג. הנהג הוא כושר ההבחנה והתבונה שלנו. לפי הגישה הזו, הסבל שלנו מתחיל כשהנהג (התבונה) נרדם ומאבד שליטה: המושכות (המחשבות) נהיות רפויות, והסוסים (החושים) פשוט משתוללים וגוררים את המרכבה כולה לכל הכיוונים ולסבל. השחרור מושג רק כשהנהג מתעורר, מחזיק חזק במושכות ומרסן את הסוסים ואז מתגלה הנוסע שיושב מאחור בשקט - עצמי טהור, קבוע ונצחי שנקרא אטמן [Ātman], שרק צופה בנסיעה ואינו משתנה לעולם.

באסכולת הוודאנטה המאוחרת יותר הגיעו למסקנה, שהפכה להיות חלק מרכזי בתפיסות יוגה מודרניות ובכלל זה בהינדואיזם בן זמננו, שנוסחה במשפט המפורסם בצ'אנדוגיה אופנישד [Chāndogya Upaniṣad 6.8.7]:

אתה הוא זה. [tat tvam asi]

המשמעות היא שהעצמי האולטימטיבי אינו נפרד מהברהמן [Brahman], מונח אופנישדי מורכב שלא מציין אלוהים במובן הפרסונלי, אלא את העיקרון המטאפיזי היסודי של המציאות עצמה. המקור של הדברים. באופנישדות, ברהמן מתואר כמה שמקיים, חודר ומאפשר את קיומם של כל הדברים, אך גם חורג מכל הגדרה, צורה או תיאור. הוא אינו ישות נפרדת מן העולם אלא היסוד שבאמצעותו העולם והתודעה נעשים אפשריים מלכתחילה. לכן, במסורת הוודאנטית המאוחרת, הידיעה שהאטמן והברהמן אינם נבדלים זה מזה נתפסה כידיעה המשחררת, משום שהיא מערערת את התחושה שהאדם הוא ישות מבודדת, זמנית ונפרדת מן המציאות הכוללת.

כדי להבין את עוצמת המשפט הזה, כדאי לראות היכן הוא נאמר במקור ומהם הדימויים שמאחוריו. מדובר בשיחה פילוסופית ואינטימית בין אב לבנו: החכם אודאלקה ארוני [Uddālaka Āruṇi] מלמד את בנו, שווטקטו [Śvetaketu]. הבן חזר הביתה אחרי 12 שנות לימוד של הוודות כשהוא מלא בגאווה אינטלקטואלית, אך האב מבין שבנו למד רק טקסים ומילים חיצוניות, ופספס את המהות העמוקה ביותר של הקיום.

כדי להסביר לבנו שהאטמן שלו הוא למעשה אחד עם הברהמן, האב משתמש בסדרה של דימויים מעשיים מתוך הטבע:

• דימוי הדבורים והדבש: האב מסביר שדבורים אוספות צוף מפרחים רבים ושונים ומכינות ממנו דבש אחיד. ברגע שהצוף הפך לדבש, הטיפות הבודדות כבר לא יכולות לומר "אני צוף של פרח מנגו" או "אני צוף של פרח אחר". הן איבדו את נפרדותן והפכו לישות אחת.

• דימוי הנהרות והים: האב מראה כיצד הנהרות זורמים מכיוונים שונים (ממזרח וממערב) ונשפכים אל תוך האוקיינוס הגדול. ברגע שהם בפנים, הם פשוט "הים", והם אינם זוכרים או יודעים שהם היו פעם נהרות נפרדים.

• דימוי המלח במים: האב מבקש מבנו לשים גוש מלח בתוך קערת מים ולחזור בבוקר. בבוקר המלח כבר נמס לחלוטין ולא ניתן לראות אותו. אך כשהבן טועם את המים מלמעלה, מהאמצע או מלמטה — כולם מלוחים. האב מסביר: כך גם המציאות המוחלטת, היא נמצאת בכל מקום ומחיה את הכל, גם אם אינך יכול לראות אותה בעיניך.

חשוב לסייג ולומר שהקריאה שלפיה יש זהות מוחלטת בין אטמן לברהמן היא הקריאה המוכרת והמשפיעה ביותר, אך לא היחידה. המסורת הוודנטית עצמה אינה אחידה, ובמחקר מקובל להדגיש כי לאורך הזמן התפתחו בה זרמים פרשניים שונים, שכל אחד מהם הבין את האופנישדות אחרת מבחינה פילוסופית [על כך ניתן להרחיב במאמר נפרד].

האופנישדות עצמן אינן מערכת פילוסופית סדורה, ולעיתים הן מציגות ניסוחים שונים ואף מתחים פנימיים ביחס לשאלת היחס בין האדם למוחלט. לצד ניסוחים מוניסטיים מובהקים, שלפיהם האטמן והברהמן הם זהים לחלוטין, מופיעים גם ניסוחים מורכבים יותר של אחדות לא אחידה או רמות שונות של קרבה בין האדם למקור המציאות. כך למשל נפתחת הברהמה סוטרה בהגדרה כפולה של אותו עיקרון יסודי:

ככעת, לפיכך, החקירה בברהמן.

athāto brahmajijñāsā

[אותו ברהמן] שממנו [נובעים] הבריאה, הקיום והכיליון של עולם זה.

janmādy asya yataḥ

שני פסוקי הפתיחה הללו מציבים את החקירה הפילוסופית של הוודאנטה כבירור של היסוד המוחלט של המציאות — אותו ברהמן שמוגדר כמקור, כקיום וכאופק הסיום של העולם כולו. בתוך מסגרת זו, החקירה אינה רק עיון עיוני, אלא מהלך שמכוון להבנה ישירה של היחס בין האדם לבין אותו עיקרון יסודי. בין הקריאות השונות הללו נעות מסורות הוודאנטה, כאשר השאלה מהו בדיוק היחס בין האדם ליסוד המוחלט נשארת פתוחה לפרשנות, ולעיתים גם למחלוקת פילוסופית מהותית. למרות ההבדלים בין הגישות, נשמרת הנחת רקע משותפת: הקושי האנושי המרכזי נובע מאופן ההבנה של העצמי — מהזיהוי של האדם עם מה שאינו יציב, ומהצורך להבחין בין מה שמשתנה לבין מה שנחשב יסודי או קבוע. כאן בדיוק נוצר המרחב שבתוכו מתפתחת גם גישת היוגה של פטנג’לי [הקשרים בין מסורת היוגה והודנטה הם חלק מרכזי במסלולי הלימוד שאני מציעה]

גישת היוגה של פטנג'לי

היוגה אצל פטנג'לי היא המשך של העולם הרעיוני של האופנישדות. הסאמקיה היא ככל הנראה האסכולה הפילסופית הסדורה העתיקה ביותר [כפי שניתן לראות באפוס המהבהרטה בן התקופה האופנישדית ובחלק מן הטקסטים האופנישדים היא גם נזכרת]. בדומה למסורות האופנישדיות, גם היוגה מניחה שקיים ממד עמוק, יציב ובלתי משתנה של קיום, וששורש הסבל נעוץ בזיהוי שגוי של האדם עם הגוף, המחשבות והחוויות החולפות.

אסכולת הסאנקיה והיוגה של פטנג'לי הציגו מודל דואליסטי שמחלק את המציאות לשניים מבחינה אונטולוגית:

• פורושה [Puruṣa]: העצמי האמיתי, שהוא מודעות טהורה, עד, קבוע, סטטי, סובייקט מודע, שאינו משתנה לעולם.

• פרקריטי [Prakṛti]: הטבע, החומר, וכל מה שמשתנה — כולל הגוף, המחשבות, הרגשות והתודעה שלנו.

לפי פטנג'לי, הסבל (הבורות) קורה כשהתודעה הטהורה [Puruṣa] מתבלבלת ומזהה את עצמה עם המחשבות והגוף [Prakṛti]. לכן, היוגה סוטרה [Yoga Sūtra 1.2] מגדירה את המטרה כך:

יוגה היא עצירת תנודות התודעה.

yogaś citta-vṛtti-nirodhaḥ

כשהמחשבות נעצרות, קורה הדבר הבא [Yoga Sūtra 1.3]:

אז שוהה הרואה בטבעו שלו.

tadā draṣṭuḥ svarūpe’vasthānam

היוגי נוכח בהיבט המודע שלו שנמצא מעבר לדברים המותנים: מודעות טהורה, מתבוננת שאינה המחשבות.

מה שאינו העצמי (הבודהיזם): 

הבודהיזם המוקדם צמח מתוך אותו עולם רעיוני של מסורות השחרור ההודיות, ולכן גם הוא עוסק בשאלות של סבל, לידה מחדש, קרמה ומדיטציה. אולם בניגוד לאופנישדות או ליוגה הקלאסית, הבודהה הציע עמדה ששוללת את העצמי [ראו עוד על הסביבה החברתית תרבותית בתמסגרתה צומחות מסורות היוגה והבודהיזם במאמר הזה].

במקום לחפש את העצמי האמיתי שמסתתר מאחורי הגוף והמחשבות, הבודהה טען שכל ניסיון למצוא גרעין קבוע, נצחי ובלתי משתנה של זהות הוא טעות תפיסתית. גישה זו מכונה אנאטמן [Anātman] או היעדר עצמי/ אין קיום המשכי לעצמי.

לפי הבודהיזם, האדם מורכב מצירוף משתנה של תהליכים פיזיים ומנטליים הנקראים חמשת המצרפים (Skandhas): גוף, תחושות, תפיסות, דחפים והכרה. כאשר בוחנים אותם במדיטציה לעומק, מגלים שכל אחד מהם משתנה ללא הרף, תלוי בגורמים אחרים ואינו יכול לשמש בסיס לזהות קבועה.

מכאן נובעת אחת הטענות המרכזיות של הבודהיזם: הסבל נגרם כיוון שאנחנו נאחזים בדברים משתנים כמו  הרגשות, המחשבות או הזהות שלנו — ומתייחסים אליהם כאילו היו אני יציב וקבוע. ההיאחזות הזו מייצרת פחד, תשוקה ותסכול, משום שכל מה שאנו מזדהים איתו ממילא נתון לשינוי ולהתפרקות.

לכן, המדיטציה הבודהיסטית לא מכוונת לחשיפת עצמי נצחי [שהיא יעד אצל פטנג'לי וגם במדיטציה של מסורות הודנטה], אלא לפיתוח ראייה ישירה של ארעיות (anitya), סבל (duḥkha) והיעדר עצמיות קבועה. השחרור מושג כאשר ההכרה מפסיקה להיאחז ברעיון של אני מוצק ונפרד, ורואה את כל התופעות כתהליכים חולפים ותלויי־התהוות.

מוקשה [Mokṣa]:

המוקשה [Mokṣa] , או נירוואנה [Nirvāṇa] במסורות הבודהיסטיות, היא מושג היסוד שסביבו נבנו רבות ממסורות היוגה, המדיטציה והפילוסופיה של דרום אסיה. למרות ההבדלים העמוקים בין האסכולות, רובן חלקו הנחה משותפת: הקיום האנושי הרגיל נתון בתוך מעגל מתמשך של לידה, מוות ולידה מחדש [Saṃsāra], המונע על ידי קרמה, היקשרות ואי־ידיעה [Avidyā].

המשמעות של מוקשה היא שינוי קיומי עמוק במעמדו של האדם ביחס למציאות. מדובר בשחרור מן המבנים התודעתיים שמייצרים את תחושת האני המוגבל והנפרד, ומהדחפים שממשיכים לקשור את האדם לעולם המשתנה של תשוקה, פחד, זיכרון והזדהות. במסורות האופנישדיות והוודאנטיות, מוקשה קשורה לידיעה ישירה של טבע העצמי. האדם משתחרר כאשר הוא מבין שהאטמן — העצמי העמוק — אינו זהה לגוף, לרגשות או למחשבות, אלא קשור באופן מהותי לברהמן, העיקרון האולטימטיבי של המציאות. לכן השחרור אינו יצירה של דבר חדש, אלא הסרה של אשליית הנפרדות שנוצרה מתוך אוידיה, אי־הידיעה.

בסאנקיה וביוגה הקלאסית של פטנג'לי, מוקשה מקבלת ניסוח שונה; היא בידוד (Kaivalya) של הפורושה — המודעות הטהורה — מן הפרקריטי, עולם החומר והתהליכים המנטליים. היוגי לומד להבחין בין המודעות האולטימטיבית הצופה, הסאקשין (העד) לבין כל מה שמשתנה, עד שהתודעה חדלה להזדהות עם הגוף, החושים ותנודות המחשבה כי היא עצורה ודוממת כך שהיא יכולה לשקף בהכרה הנקייה את המודעות הטהורה במצבה הטבעי [סווה-רופה].

בבודהיזם, לעומת זאת, השחרור אינו מבוסס על גילוי של עצמי נצחי כלל. נירוואנה מתוארת כהפסקת מנגנוני ההיאחזות, ההשתוקקות והבורות שמייצרים את המשכיות הסבל והלידה מחדש. המדיטציה הבודהיסטית חושפת את הארעיות וחוסר היציבות של כל התופעות, כולל מה שאנו רגילים לכנות אני [ ניתן לקרוא עוד על כך במאמר הזה].

למרות ההבדלים המטאפיזיים הללו, המכנה המשותף לרוב מסורות השחרור ההודיות הוא ההבנה שהסבל האנושי אינו מקרי, אלא קשור לאופן שבו התודעה תופסת את עצמה ואת העולם. לכן, המדיטציה, המשמעת האתית והתרגול היוגי נתפסים כאמצעים לשינוי עמוק של מבנה ההכרה ושל עצם אופן הקיום האנושי.

לסיכום: מהי יוגה? ממה היא רוצה להיפטר?

בראשיתה היוגה מרחב רחב של חקירה אנושית קיומית שנולד מתוך השאלה כיצד ניתן להשתחרר מאי־היציבות המבנית של החיים בתוך הסמסרה וועל ידי כך להיפטר מהסבל ואי הנחת שבקיום הארעי? היא לא מערכת סיסטמטית ואחידה בשלב זה (וליתר דיוק היא לא אחידה בשום שלב היסטורי כולל בימינו). בתוך מרחב זה פעלו מסורות שונות — וודיות, אופנישדיות, בבודהיסטית, ג׳ייניות ושראמניות — שלא תמיד הסכימו זו עם זו, אך חלקו את ההנחה שהאופן שבו אנו תופסים את עצמנו ואת העולם הוא עצמו רכיב מרכזי בסבל, ולכן גם נקודת המפנה האפשרית שלו.

כאשר מסתכלים על היוגה דרך ההיסטוריה הארוכה הזו, מתברר שאין גם מודל שחרור אחד. במקום זאת, מתקבלות מפות שונות של האדם: לעיתים כאטמן נצחי, לעיתים כפורושה מבודד המשתקף בהכרה השקטה, ולעיתים כזרם תהליכים משתנה ללא גרעין קבוע. כל עמדה כזו יוצרת מערך שלם של פרקטיקות: דרכי מדיטציה, טכניקות נשימה, סיגופים ואופני התבוננות. המחלוקות בין האסכולות מתורגמות, הלכה למעשה, לשפות שונות של תרגול — שפות שניתן ללמוד, להבין ולבחון מתוך ניסיון ישיר.

המפגש עם המקורות מאפשר לראות שהתרגולים עצמם הם ביטוי של תפיסות עולם שונות לגבי האדם והאפשרות שלו להשתנות. כאשר לומדים אותם בתוך ההקשר הזה, הם הופכים משיטה אחת בין אחרות לשדה חי של ניסוי: כל תרגול נבחן לא רק לפי השפעתו המיידית, אלא גם לפי השאלה איזו הבנה של תודעה הוא מניח ואיזו הבנה הוא עשוי לייצר.

זוהי נקודת הפתיחה ללימוד שיטתי של הפילוסופיה של היוגה כמסורת חיה של חקירה, שבה רעיונות, ופרקטיקות נפגשים שוב ושוב ונבחנים מחדש. בקורסים ובסדנאות שלי אנו בוחנים את השאלות האלה דרך קריאה שיטתית במקורות וניתוח הכלים שהם מציעים: [לחצו כאן לפרטים על תוכניות הלימוד הקרובות].