הצ'אקרות לא הופיעו בבת אחת כמערכת אחידה ומוסכמת. לאורך מאות שנים, מסורות יוגה וטנטרה שונות תיארו מפות שונות לחלוטין של הגוף המעודן: מספר המרכזים השתנה, מיקומם השתנה, ולעיתים גם עצם המשמעות של צ'אקרה הייתה שונה מאוד מזו שאנו מכירים כיום. הן לרוב שימשו כשפה מדיטטיבית, ריטואלית ותודעתית שהתפתחה בהדרגה בתוך מסורות היוגה והטנטרה. מאמר זה יבחן את האבולוציה ההיסטורית של הצ'אקרות (שנקראות לרוב לוטוסים, padmas) מתוך התמקדות בהתפתחותן הטקסטואלית, המציגה את המעבר ממערכות מדיטטיביות מוקדמות ודינמיות לקנון שש הצ'אקרות הקלאסי (והמרכז השביעי שמעליהן) שהפך בסיס למודל שבע הצ'אקרות המוכר כיום.