מהי יוגה במקור? מי היו היוגיים הראשונים?

עוד לפני שיוגה הפכה לשיטה מסודרת היא הייתה תנועה של אנשים שחיפשו תשובה לשאלה מעשית וקיומית: איך אפשר להשתחרר מהסבל ומחוסר היציבות שמלווים את החיים האנושיים? כדי להבין אותם, צריך להכיר את השקפת העולם שלהם ואת מושגי היסוד שבהם הם השתמשו כדי לתאר את המציאות.

במסורות אלו, החיים נתפסו כמעגל אינסופי של לידות ומוות (סמסרה), שבו הפעולות של האדם (הקרמה) מותירות משקעים בתודעה, מעצבות את הגורל וממשיכות לכבול אותו לסבל ולבורות. כדי לקטוע את המעגל הזה ולהפסיק את היווצרותם של המשקעים הכובלים, היוגים הראשונים הבינו שעליהם לחולל מהפך תפיסתי עמוק. הם ניסו לחקור מי הם באמת, מעבר לתפקידים החברתיים, לגוף ולמחשבות החולפות [ניתן לקרוא הרחבה והסברים על הרעיונת האלה במאמר על הסמסרה שכאן] . במאמר קצר זה, אני אספר קצת על מה השינוי שהם רצו לייצר בתפיסה שלהם ומי היו מבחינה היסטורית.

סמסרה [Saṃsāra] וסבל [Duḥkha]: עולם שבו הקיום עצמו הוא בעיה

כדי להבין ממה היוגים הראשונים ניסו להשתחרר, צריך להבין מה היה לפניהם. הדת השלטת בהודו הקדומה הייתה הדת הוודית (על שם הוודיות [Vedas], טקסטים קדושים ועתיקים). דת זו הייתה מעשית, חומרית וממוקדת בטקסים חיצוניים מורכבים. במרכז הדת הוודית עמד קורבן האש [Yajña]. הכוהנים הברהמינים היו מעלים זבחים לאלים (כמו אגני אל האש או אינדרה אל הסערה) כדי לבקש מהם טובות הנאה חומריות ומיידיות בעולם הזה: עושר, בקר, בריאות, אריכות ימים, גשם וניצחון בקרבות.

אולם, סביב אמצע האלף הראשון לפני הספירה, החל להתרחש מהפך מחשבתי דרמטי. הספרות האופנישדית והתנועות היוגיות הקדומות החלו לערער על ההנחה הזו. הם טענו שקורבנות חיצוניים ורדיפה אחר הישגים חומריים בעולם התופעות לעולם לא יביאו לאדם שלווה אמיתית, משום שהם תמיד זמניים.

במקום להקריב בעלי חיים או מזון באש החיצונית, היוגים ביצעו מהלך של הפנמת הקורבן: הם טענו שגופו ותודעתו של האדם הם מזבח האש האמיתי. את אנרגיית החיים, החושים והמחשבות הם הקריבו פנימה דרך סיגוף [Tapas- ראו הסבר בהמשך על מושג זה] ומדיטציה.

רבות מהמסורות העתיקות של הודו כמו הבודהיזם, הג'ייניזם, הסאנקיה והיוגה — יצאו מתוך נקודת הנחה משותפת: החיים האנושיים הרגילים מלאים באי-נחת בסיסית. המסגרת שבה החיים האלו מתקיימים נקראת סמסרה [Saṃsāra] או המעגל האינסופי של לידה, מוות ולידה מחדש. הסמסרה נתפסה כמלכודת, משום שכל דבר בתוכה משתנה, חולף ונעלם. החוויה הבסיסית של החיים בתוך המעגל הזה היא דוקהה [Duḥkha], מילה שמתרגמים בדרך כלל כסבל, אבל המשמעות שלה היא רחבה יותר: אי-סיפוק בסיסי, אכזבה מובנית וארעיות.

באחד הפסוקים מתוך הדהמאפאדה הבודהיסטית [Dhammapada 214], נאמר:

במסגרת ניסוח מרכזי נוסף של הבודהיזם המוקדם, המופיע במסורות הקאנוניות של השיח הבודהיסטי (בניסוח האמת הראשונה), מודגש ממד האי־יציבות של הקיום:

מאות שנים מאוחר יותר, כשהיוגה התגבשה לטקסט מסודר ביוגה סוטרה של פטנג'לי [Yoga Sūtra 2.15], הניסוח מבטא את אותו רעיון משותף:

זו לא פסימיות כשלעצמה, אלא ניתוח ריאליסטי: כל עוד אנחנו תלויים בדברים חיצוניים שמשתנים ללא הרף, לעולם לא נשיג יציבות או שלווה מוחלטת. כל עוד אנחנו בבורות לגבי הטבע שלנו אנחנו נישאים אחרי תשוקות והנאות חולפיות וכך לעולם לא נמצא אושר אמיתי וטרנסדנטי.

אוידיה [Avidyā]: הבורות

לא מדובר בחוסר השכלה או בטיפשות, אלא בטעות תפיסתית עמוקה, בעיוות בסיסי של האופן שבו התודעה פועלת. האוידיה היא המצב שבו אנו מבלבלים בין מה שזמני לבין מה שנצחי, וטועים לחשוב שדברים שיגרמו לנו סבל יביאו לנו אושר. מתוך הזיהוי השגוי הזה נולדות השתוקקות [rāga] ודחייה [dveṣa], אשר מתורגמות לפעולות מנטליות, מילוליות וגופניות. פעולות אלו הן למעשה הקרמה [Karma].

חשוב לסייג ולומר כי קרמה היא מושג רחב ורב-ממדי, שזכה לפרשנויות פילוסופיות שונות ולדרכי הסתכלות מגוונות לאורך ההיסטוריה של המחשבה ההודית (ועל כך ארחיב במאמר נפרד בעתיד). אולם בהקשר המבני של מעגל הסמסרה, ניתן להבין את הקרמה כמנגנון שמייצב ומעמיק את הבורות עצמה. כל פעולה שאנו מבצעים לא נעלמת, אלא מותירה משקע או הטבעה בתודעה. משקעים אלו מעצבים את האופן שבו התודעה תופסת את העולם ומגיבה אליו.

במובן הזה, הקרמה אינה רק תוצאה של האוידיה, אלא הכוח שמחזיר אותנו אליה: הפעולות שנולדות מתפיסה מוטעית יוצרות דפוסים והרגלים שמחזקים את אותה תפיסה עצמה. כך נוצר מעגל שמזין את עצמו — תפיסה שגויה, תגובה, חיזוק הנטייה, ושוב תפיסה שגויה. לכן, הקרמה אינה עונש קוסמי על מעשים קודמים, אלא החוקיות המבטיחה שהאופן שבו אנו רואים ופועלים בעולם ימשיך לשחזר את עצמו, כל עוד לא חלה הבנה ישירה שמפרקת את נקודת המוצא של המעגל.

מי היו היוגים הראשונים בפועל?

ב־Rigveda (10.136), באחד המזמורים המוקדמים של הספרות הוודית, מופיע תיאור של דמות בשם Keśin — סגפן ארוך־שיער, שלעיתים נתפס במחקר כאחד הדימויים המוקדמים של דמות הסגפן היוגית:

כינוי זה, “חוגרי־הרוח” (vātarāśanāḥ), הובן לעיתים כרמז לאורח חיים קיצוני מחוץ למסגרות החברתיות המקובלות, ייתכן אף של פרישות וניתוק מהחברה. עם זאת, אין בידינו עדויות היסטוריות ישירות להמשכיות בין דמויות אלו לבין היוגים המאוחרים, אלא בעיקר קריאות פרשניות והשערות מחקריות.

יוגיים סגפנים נודדים: תרבות מגאדה והשראמאנאס

נקודת מפנה חשובה בתולדות התרבות הדתית של צפון הודו מתרחשת בהדרגה בין המאות ה־8–5 לפנה״ס, בעיקר באזור צפון־מזרח הודו. בתקופה זו מתגבשת קשת רחבה של תנועות פרישות וסגפנות המכונות במסורת המאוחרת שרמאנות [Śramaṇas].

המונח שרמנא נגזר מהשורש הסנסקריטי Śram, שמשמעותו להתאמץ, לעמול. שם זה מגדיר את תמצית זהותם: בניגוד לדת הוודית הברהמינית, שהתבססה על מעמד קצוב מראש של כוהנים ועל חסדי האלים המוענקים דרך קורבנות, השרמנאס האמינו שהשחרור הקיומי הוא תוצאה ישירה של מאמץ אישי, משמעת עצמית ואימון רוחני חסר פשרות.

במחקר פורץ הדרך של האינדולוג יוהנס ברונקהורסט [Johannes Bronkhorst], מובהר כי תנועות אלו אינן זרם שוליים שיצא מתוך הברהמיניזם, אלא תרבות מקבילה ונפרדת לחלוטין שצמחה באזור הגיאוגרפי של ממלכת Magadha, מזרחית לעמק הגנגס המרכזי. אזור זה היה מחוץ להשפעה התרבותית והדתית של הברהמינים באותה תקופה, עובדה שאפשרה לחוקרים ולמתרגלים לפתח השקפת עולם עצמאית, הממוקדת בחוק הקרמה ובחיפוש אחר מוצא ממעגל הסמסרה [בגלל המיקום הגאוגרפי השונה, יש חוקרים שמתווכחים בינהם אם בכלל הבודהה הושפע או התנגד לרעיונות האופנישדיים או שהתאוריות השונות צמחו באופן בלתי תלוי זו בזו].

המרחב השראמאני כלל קשת רחבה ומרתקת של דמויות וזרמים:

• נוודים סגפנים (Sādhu / Parivrājaka): אנשים שויתרו על רכושם, משפחתם ומעמדם החברתי, ונעו ממקום למקום ללא בית קבוע.

• מתרגלי שתיקה ומדיטציה: מתרגלי התבוננויות שונות בתודעה שהתכנסו ביערות כדי לפתח טכניקות של ריכוז וצפייה פנימית.

• האג'יווקאס (Ājīvikas): זרם פילוסופי קיצוני שהאמין בדטרמיניזם מוחלט (Niyati) ותרגל סיגופים קשים במיוחד. לא נותרו עדויות טקסטואליות לזרם זה ומה שאנחנו יודעים עליהם הוא מתוך כתבים בודהיסטים ושל מסורות הינדואיות שהתייחסו לקיומם ולתורתם.

• הג'ייניזם והבודהיזם המוקדם: שתי תנועות ענק שצמחו מתוך המרחב השראמאני הזה, וגיבשו את הפרקטיקות והרעיונות שלו לכדי מערכות פילוסופיות ואתיות מובחנות.

• 
  

סיגוף - טאפאס

מה שאיחד את כל הזרמים השונים הללו לא היה דוקטרינה פילוסופית אחת, אלא דחייה מוחלטת של חיי הבית ואורח חיים המבוסס על טאפאס [Tapas] — סיגוף ומשמעת גופנית ותודעתית קיצונית.

הסיגופים המוקדמים נתפסו כפרקטיקה פסיכו-פיזית שמטרתה לכבוש ולרסן את התודעה, למשמע אותה ואת הגוף. היוגים הראשונים האמינו כי באמצעות יצירת חום פנימי (המשמעות המילולית של המילה טאפאס היא חום או בערה), ניתן לשרוף את משקעי הקרמה הקודמים שנצברו בתודעה, ובכך למנוע מהם להבשיל לפעולות נוספות שיכבלו את האדם לסמסרה. הסיגופים כללו צומות ממושכים, עמידה סטטית ללא תנועה במשך ימים, חשיפה לחום השמש בקיץ ולקור העז בחורף, והימנעות מוחלטת מכל סוג של עונג חושי.

בתוך המרחב הרדיקלי הזה, שבו הגוף והתודעה נבחנו עד לקצה גבול היכולת, החלו להתפתח הפרקטיקות שאנו מכנים כיום יוגה: טכניקות מוקדמות של שליטה בנשימה, התכנסות החושים פנימה (Pratyāhāra), והבנה חלוצית של התודעה כמרחב דינמי שניתן לאמן, לעצב ולרסן באופן שיטתי.

הטקסטים מספרים שגם הבודהה עצמו התאמן בשיטות האלו, ובמאהאסצ'קה סוטה [Mahāsaccaka Sutta, Majjhima Nikāya 36] הוא מתאר את הסיגוף הקיצוני שעבר:

בהדרגה, פותחו שיטות מתונות ומתוחכמות יותר של התעלות על הגוף דרך ריסון ושליטה בנשימה ובתודעה. בשוואטאשוואטארה אופנישד [Śvetāśvatara Upaniṣad 2.8–2.9] מופיע רצף קצר שמתאר את המעבר מתנוחת הגוף, דרך ויסות הנשימה ועד לריסון התודעה, ולבסוף הדימוי המסכם של התרגול:

ובהמשך, באותו רצף רעיוני, מופיע הדימוי:

התודעה היא כוח שיש לרסן ולכוון, בדומה לכלי תנועה רב־עוצמה שנדרש לו נהג מיומן. אמנם דוגמא זו היא דוגמא יחסית טובה של תרגול יוגי אבל לרב האופנישדות מציגות בעיקר את הדיון הפילוסופי והמטאפיזי המופשט סביב רעיונות אלו. את העדויות המעשיות והמפורטות ביותר שיש לנו לגבי אופן חייהם של אותם יוגים והפרקטיקות הספציפיות שלהם נוכל למצוא בשאנטיפרוואן (Śāntiparvan), הספר ה-12 של האפוס הגדול, המהאבהארטה (Mahābhārata). פרקים אלו, המכונים במחקר פרקי היוגה-דהרמה, מספקים מעין עדות חיה, ומעשית לאופן שבו היוגים תרגלו וחיו בפועל.

השאנטיפרוואן פיוטי יותר באופן התיאור שלו לעוצמה הנדרשת כדי ללכוד את התודעה ואת האופן שבו היוגי חווה את הריכוז ככוח פנימי עצום [MBh 12.289.11]:

מיד לאחר מכן, הטקסט מתאר את רגע פריצת הדרך של היוגי. הוא מתאר חוויה דינמית, כמעט אלימה, שבה התודעה המרוכזת פועלת בכוח ומנתקת את היוגי מכבלי הקרמה [MBh 12.290.13]:

המתרגלים השרמאנים חיו במצב של דריכות מנטלית ומאמץ, שבו הריכוז היה גיוס טוטאלי של כוחות התודעה. הדימוי של הלוחמים המאיימים בחרבות מדגים את תחושת הסכנה הקיומית שיוגים אלו חשו כלפי הסמסרה — כל היסח הדעת הקטן ביותר, משמעותה נפילה חזרה אל מעגל הסבל. ואילו הדימוי של החץ המבקע את הסלע, מבהיר שהריכוז היוגי נתפס ככלי נשק אקטיבי שנועד לנפץ את המבנים הנוקשים של התודעה המותנית.

עדויות טקסטואליות אלו מתוך האפוס חותמות למעשה את שלב העיצוב הראשון של הפרקטיקה היוגית: המעבר ההיסטורי מתנועה מבוזרת של סגפני שוליים שהתמקדו בסיגוף הגוף, אל עבר תורה פסיכולוגית מתוחכמת, שיטתית ומבוססת-תרגול של אימון תודעתי. במהלך התקופה הזו היוגה הופכת מתרגול טאפאס כלי מעשי ותנועתי שנועד לפרק את מנגנוני האוידיה והקרמה כדי להשיג את שחרור [ראו עוד על מנגנוני התודעה במאמר הזה].

אז מהי היוגה הקדומה? סיכום

היוגים הראשונים חיפשו מענה מעשי וקונקרטי לשאלת הסבל (Duḥkha) וכבילות האדם למעגל הלידות והמוות (Saṃsāra). ראינו כיצד המענה לשאלה זו התפתח והשתכלל דרך שתי פרקטיקות שזורות, שנועדו לכבוש את טבעה הנודד של התודעה: באמצעות הטאפאס ניסו המתרגלים הקדומים להשתמש בגוף ככלי כדי לשרוף את משקעי הקרמה, לבלום את תביעות החושים ולהתעלות מעבר לקיום הגופני המותנה, באקט פיזי אינטנסיבי וכמעט אלים כפי שעולה מעדותו של הבודהה. במקביל, כפי שמתועד בשוואטאשוואטארה אופנישד ובפרקי היוגה-דהרמה של השאנטיפרוואן, חלה הפנמה ועידון של הפרקטיקה כך שנוצר אימון מנטלי שיטתי, מרוכז ודרוך. יוגה נתפסה כגיוס טוטאלי, מרוכז וקפדני של כוחות ההכרה. הריכוז נתפס ככלי אקטיבי וממוקד שנועד לפרוץ את דפוסי המחשבה המותנים, לנפץ את הבורות המבנית (Avidyā) ולעצור את שרשרת הסיבתיות של הקרמה.

זוהי נקודת הפתיחה ללימוד שיטתי של הפילוסופיה של היוגה כמסורת חיה של חקירה, שבה רעיונות, ופרקטיקות נפגשים שוב ושוב ונבחנים מחדש. בקורסים ובסדנאות שלי אנו בוחנים את השאלות האלה דרך קריאה שיטתית במקורות וניתוח הכלים שהם מציעים: [לחצו כאן לפרטים על תוכניות הלימוד הקרובות].