תנוחות ביוגה־סוטרה: מה באמת אומר הטקסט המכונן של היוגה הקלאסית על תנוחות היוגה?

תנוחות ביוגה־סוטרה: מה באמת אומר הטקסט המכונן על תנוחות היוגה?

עבור רוב מתרגלי היוגה כיום, המילה יוגה מעלה מיד תמונה של מזרון, רצף דינמי של תנוחות ונשימה מודעת תוך כדי תנועה. מורים ומתרגלים רבים בתחילת דרכם משוכנעים שהאסאנות המורכבות שהם פוגשים ומלמדים בסטודיו יונקות ישירות מהטקסט המכונן של המסורת: היוגה־סוטרה של פטנג'לי.

אלא שמבט חוקר אל תוך ההיסטוריה של הטקסט, הפילולוגיה שלו והפרשנות שנכתבה עליו לאורך הדורות, מגלה תמונה שונה לחלוטין.

הטקסט, המחבר ומקומו בתוך העולם הטקסטואלי הקדם מודרני

כדי להבין את מקומה של היוגה-סוטרה, יש להתבונן בה תחילה מבעד לחלון הזמן של הודו הקלאסית. היצירה נולדה מתוך העידן הסוטראי של תקופת שושלת הגופטה — תקופה פורה במיוחד בהיסטוריה האינטלקטואלית של הודו, שבה אסכולות פילוסופיות שונות ביקשו לתמצת את משנתן לאמרות קצרות, דחוסות ומשוננות בעל פה המכונות סוטרות. מדובר על תקופה שבה מילים כמו מוקשה, סמסרה ואטמן לא היו זרות לתפיסת העולם הפילוסופית והדתית. פטנג'לי לא פעל בחלל ריק; פרויקט המיפוי שלו מקביל ליצירות קנוניות אחרות בנות הזמן, כמו הברהמה-סוטרה של אסכולת הוודאנטה או הניאיה-סוטרה של אסכולת הלוגיקנים. בתוך המערך הטקסטואלי הזה, תפקידה של היוגה-סוטרה לא היה להמציא תרגול חדש, אלא לארגן, לקודד ולהעניק מסגרת פילוסופית שיטתית ואחידה למסורות מדיטטיביות וסגפניות שהיו פזורות בהודו. המחקר המודרני מתארך את גיבושה הסופי של היצירה לסביבות המאה הרביעית לספירה.

לאורך מאות שנים המסורת נהגה להבחין בין הסוטרות עצמן — אותן אמירות קצרות וחידתיות המיוחסות לפטנג'לי — לבין הפרשנות המרכזית (בהאשיה) המיוחסת לחכם ויאסה. אולם בשנים האחרונות חלה תפנית דרמטית במחקר. חוקר הסנסקריט והאינדולוג פיליפ מאס הציג טענה לפיה הסוטרות והפירוש אינם שני כתבים נפרדים מתקופות שונות, אלא למעשה יצירה אחת אחודה שנכתבה בידי אותו מחבר או עורך. משום כך, השם המדעי של היצירה במחקר כיום הוא פאטנג'לה-יוגה-שאסטרה.

הערה אישית מהמחקר שלי: באופן אישי, כשהתוודעתי לראשונה לטענה של מאס נטיתי להסכים איתה. אולם עם השנים ולאחר הרהור נוסף, שיניתי את דעתי. בעיניי עדיין סביר יותר שמדובר בשני כותבים שונים. קשה לי לראות מדוע אינטלקטואל הודי יכתוב טקסט תחת שם אחד, ואז יפרש את עצמו תחת שמו של חכם קנוני אחר ואני לא מכירה מקרים אחרים בעולם הטקסטואלי הזה שזה אכן המצב.

כך או אחרת, ליצירה זו הייתה חשיבות עצומה בעיצוב המחשבה ההודית, שכן היא העניקה לזרם היוגה את מעמדו כאחת משש האסכולות הפילוסופיות האורתודוקסיות של ההינדואיזם, המבוססות על המערך המטאפיזי הדואליסטי של אסכולת הסאנקיה. היצירה עצמה מחולקת לארבעה פרקים הדנים במבנה התודעה ובדרכים להשקטתה. פרקים אלו מובילים אל היעד הסופי: בידודו האונטולוגי של המתבונן – אותה מודעות טהורה שאינה תלויה בעולם החומרי, ובכלל זה בגוף, במחשבות וברגשות.

אז כמה אסאנות יש ביוגה־סוטרה?

כאשר ניגשים אל לב הפרק המעשי של היצירה, הסדהנה פדה- פרק התרגול, שהוא הפרק השני והנלמד ביותר מבין 4 הפרקים, מתגלה ההפתעה הגדולה ביותר עבור המתרגל המודרני: מתוך 196 סוטרות, רק שלוש סוטרות בלבד עוסקות באסאנה שמילולית הכוונה לתנוחה/ מושב. פטנג'לי לא מזכיר אפילו תנוחה אחת בשמה, אלא רק מכוון את המתרגל היוגי למצוא מקום נוח ויציב בתוך הישיבה באמצעות התמקדות וניסיון להרפות את המאמץ הגופני.

כדי להבין קצת יותר טוב מהי התנוחה עבור פטנג'לי, נבצע פירוק של הסוטרות עצמן:

1. הגדרת המנח — סוטרה 2.46

הסוטרה:

sthira sukham āsanam

sthira

יציב, קבוע, חסר תנועה, איתן.

sukha

נינוח, נעים, מלא רווחה.

מבחינה אטימולוגית, המילה מורכבת מן התחילית su שמשמעותה טוב, תקין או קל, ומהמילה kha שמשמעותה חלל, פתח או ציר. במובנה הקדום, המילה מתארת ציר תקין או חלל טוב — כלומר מצב של תנועה חלקה והרמונית.

זו גם הסיבה לכך שהמונח sukha עומד בניגוד ל־duḥkha, שמשמעותו קושי, חיכוך או סבל.

āsana

מושב או ישיבה.

המונח נגזר מן השורש הסנסקריטי ās שמשמעותו לשבת.

תרגום מילולי

"התנוחה צריכה להיות יציבה ונינוחה".

עבור פטנג'לי, האסאנה איננה אימון גופני אלא תנוחת ישיבה סטטית המשמשת כלי קיבול פסיכו־פיזי למדיטציה.

הגוף צריך להגיע למצב שבו הוא מפסיק לדרוש תשומת לב מן התודעה.

2. המתודולוגיה — כיצד מצליחים להפוך את התנוחה ליציבה ונינוחה? סוטרה 2.47

הסוטרה:

prayatna śaithilya ananta samāpattibhyām

פטנג'לי מציע שני כלים סימולטניים להשגת היציבות הזו.

prayatna śaithilya

הרפיית המאמץ.

המונח prayatna מציין מאמץ אקטיבי, הפעלה רצונית.

המונח śaithilya פירושו הרפיה, התרופפות או שחרור.

כלומר: שחרור מכוון של כל מאמץ גופני רצוני ומיותר.

ananta samāpatti

התמזגות עם האינסוף.

המונח ananta פירושו חסר גבול או חסר קץ. במסורות הודיות רבות זהו גם שמו של הנחש הקוסמי שעליו נשען היקום ביציבות מוחלטת ולכן יש פרשנים קלאסים ליוגהסוטרה שטענו שיש להתמקד בדמותו המיתית של פטנג'לי כנחש הזה.

המונח samāpatti מציין התמזגות (זהו שם נרדף לסמדהי), התלכדות או שקיעה מוחלטת של ההכרה באובייקט המדיטטיבי.

תרגום מילולי

"האסאנה מושגת באמצעות הרפיית המאמץ ועל ידי התמזגות התודעה עם האינסוף".

3. התוצאה האפיסטמית — סוטרה 2.48

הסוטרה:

tato dvandvānabhighātaḥ

הפירוק הפילולוגי

tataḥ

כתוצאה מכך, בעקבות זאת.

dvandva

צמדי הניגודים. ויאסה מתייחס בפרשנות שלו לצמדים הללו: חום וקור, עונג וסבל.

anabhighātaḥ

אי־פגיעה, חסינות, היעדר הפרעה או חוסר השפעה.

תרגום מילולי

"כתוצאה מכך, אין עוד פגיעה מצד צמדי הניגודים".

כאשר הגוף יושב ביציבות מוחלטת וחפה ממאמץ, המתרגל מפתח חסינות יחסית כלפי גירויים סנסוריים ותנודות סביבתיות. מצב זה מאפשר את המעבר אל השלב הבא במערכת בעלת שמונת איברי היוגה שהוא תרגול ריסון הפראנה prāṇāyāma.

מה עושים הפרשנים הקלאסיים? פרשנויות מרכזיות מהמאה ה-4 למאה ה-16

דווקא משום שהסוטרות המקוריות הן כה מופשטות וקצרות, הפרשנים לאורך ההיסטוריה נקטו בגישה פרגמטית וניסו להסביר מה קורה לגוף בפועל:

• ויאסה בחיבור Pātañjalayogashāstrabhāṣya שלפעמים גם נקרא Yogasūtrabhāṣya (המאה ה-4): הוא הראשון שמוציא את המושג מהמופשטות שלו ונותן דוגמאות קונקרטיות למהן אותן אסאנות. כמו שכבר אמרנו פטנג'לי רק מאגד ידע שקיים ומתורגל במסגרת מסורות השראמנה. הוא מונה אחת עשרה תנוחות, ובהן תנוחת הלוטוס, בהדרהאסאנה, סווסטיקהאסאנה ועוד נוחות ישיבה מסוג זה. כל התנוחות שהוא מציע הן תנוחות ישיבה מובהקות על הקרקע למטרת מדיטציה ארוכה

ציטוט: "התנוחה האיתנה והיציבה הזו תושג/ תושלם כאשר היא הופכת לנוחה, ולא תגרום לצער או סבל." כלומר ויאסה אומר שפטנג'לי בעצם התכוון- כאשר אנחנו יושבים למדיטציה ולא מרגישים עוד את מועקות הגוף.

• ואצ'ספאטי מישרה (סוף המאה התשיעית ותחילת המאה העשירית): בחיבורו המפורסם הוא מבהיר שהרפיית המאמץ אינה רק מנוחה, אלא טכניקה מכוונת להשקטת הדחפים המוטוריים הטבעיים של הגוף.

ציטוט: "המאמץ הטבעי של הגוף להניע את איבריו הוא הגורם להרס התנוחה היציבה. לכן, יש להכניע מאמץ טבעי זה באמצעות הרפיה מכוונת, כדי שהאסאנה תהפוך לקבועה."

• ראג'ה בוהוג'ה (המאה ה-11): בפירושו המכונה Rājamārtaṇḍa, המלך המלומד מקשר ישירות בין המנח הפיזי לבין הפיזיולוגיה המעודנת של הגוף והקשר שלה לתודעה ולהשקטתה.

ציטוט: "האסאנה היא האמצעי שבאמצעותו נמנע כאב מהגוף בזמן הריכוז. כאשר הגוף אינו נע, הפראנה מתייצבת, ובעקבותיה מתייצבת גם התודעה."

• ויג'ניאנהבהיקשו (המאה ה-16): בחיבורו המונומנטלי Yogavārttika, הוא מציע מבט פילוסופי המקשר בין איכויות החומר לבין תנוחת הגוף, וטוען שמטרת האסאנה היא לנטרל את אי-השקט הפיזי. הוא אומר שתפקידה של האסאנה הוא להשקיט ולדכא את הראג'אס בגוף, משום שכל עוד הגוף נמצא בתנועה ראג'אסטית, הצ'יטה (התודעה) אינה יכולה להיכנס למצב של סאטווה צרופה (sattva - בהירות, אמת, שקט), שהיא התנאי ההכרחי לעליית הסמאדהי.

המפנה: מטקסט הישיבה אל היוגה הדינמית של ימינו

השינוי הדרמטי שבו הגוף הפיזי הופך לחלק מתרגול יוגה מתרחש רק מאות שנים מאוחר יותר, עם עליית זרמי הטנטרה (בעיקר הקאולה והטריקה שיווה) ובעקבותיהם וכתיבת הטקסטים של ההאטה־יוגה החל מהמאה העשירית ואילך. מתחילות להופיע לאט ובהדרגה יותר תנוחות כמו תנוחות עמידה, פיתולים ותנוחות הפוכות שמטרתן להניע אקטיבית את האנרגיה (לעיתים זו פראנה ולפעמים בינדו או קונדליני) במעלה הסושומנה (הערוף העדין שנמצא במרכז הגוף כצינור דקיק). אך גם בטקסט המכונן האטה-פרדיפיקה מאמצע המאה ה-15 שהוא טקטס שמאגד בתוכו כמה מקורות קודמים יותר ולמעשה מהווה אנטולוגיה של טקטסים של ההאטה יוגה, מופיעות חמש עשרה תנוחות בלבד בסך הכל, כאשר 8 מתוכן הן עדיין תנוחות ישיבה למדיטציה.

העושר התנועתי הדינמי המוכר לנו כיום מהסטודיו — הויניאסה, המעברים המהירים, ואימוני הכוח והגמישות — הוא תוצר מובהק של תופעה מודרנית המכונה במחקר יוגה גלובאלית מבוססת תנוחות, אשר התפתחה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.

מחקרים היסטוריים מוכיחים כי מה שאנו מתרגלים כיום הוא סינתזה היברידית מרתקת: מפגש פוליטי ותרבותי בין טכניקות האטה-יוגה הודיות שעברו ריכוך, לבין תרבות הגוף האירופית, התעמלות שוודית רפואית, קליסטניקס מערבי, ואפילו אימונים צבאיים של הצבא הבריטי הקולוניאלי.

במחקר התרבות מכנים זאת "אפקט הפיצה": פרקטיקה מקומית שנודדת למערב, עוברת שם טרנספורמציה מסיבית בהתאם לערכים מערביים של בריאות ואסתטיקה, ואז חוזרת אל תרבות המקור בהודו ונחגגת מחדש כעתיקה ואותנטית.

למרות המהפכה התנועתית הזו, יהיה זה חטא היסטורי לטעון שהיוגה המודרנית מנותקת לחלוטין משורשיה. גם אם המעטפת החיצונית השתנתה ללא הכר, קיים קו רציף וברור של המשכיות פילוסופית ומנטלית. יוגה הייתה ונשארה, במהותה העמוקה ביותר, מסורת של תרגול מדיטטיבי כדי להגיע להשקטת התודעה.

גם בתוך שיעור ויניאסה דינמי בסטודיו מודרני במערב, האלמנטים של מיקוד הקשב (Dhāraṇā), ויסות הנשימה (Prāṇāyāma) והמפגש הבלתי אמצעי עם תנודות התודעה נוכחים בעוצמה.

ההבנה ההיסטורית והפילולוגית הזו אינה מורידה כהוא זה מערכה או יעילותה של היוגה המודרנית. הגוף והתנועה המודעת הם שער פסיכו-סומטי עמוק ומופלא לעבודה תודעתית רבת עוצמה. אך כמורים, כחוקרים וכמתרגלים ותיקים, מוטלת עלינו האחריות להכיר במקורות — ולהבין שמטרת האסאנה בסטודיו המודרני שונה באופן גורף ומהותי ממטרתה המקורית ביוגה־סוטרה של פטנג'לי.